אמנות מקודשת - הבלוג של יואנה רוסט

היום חלפה במסך הפנימי שלי מחשבה שאם הייתי מתה היום הייתי רוצה שיזכרו אותי כאישה שהפכה את חייה המאתגרים לחיים חיים רק בעקבות ההתמרה. אין יום שעובר שאיני עוסקת במלאכת ההתמרה. כל יום יש משהו, קטן כגדול, שאני חשה בגופי כעס או עצב או כאב או דכאון או חוסר משמעות . מן הסתם אני חווה גם את הספקטרום של הרגשות החיוביים אך הם קלים יותר להכלה ועשרות שנים של תרגול ויפאסנה = התמרה, עושים את שלהם. כשרגעים אלה נעלמים אני בסדר. היותר מאתגרים להכלה הם הרגשות העזים התוקפים אותי למשל, כשגיליתי לפ

תמיד העסיקה אותי תודעת השחרור. מאז שאני זוכרת את עצמי הדבר הזה היה בסביבה. כשחיים עם אמא ניצולת שואה, חיים תחת שליטה של אישה הפועלת דרך הפילטרים שנוצרו בשעת השואה.. והיום אני חיה בגרסה העכשווית של שליטה/שואה. כפי שכולנו חוות בימים אלה. השואה שינתה את צורתה אך במהותה - כמהות הקוצצת את כנפי החופש שלי כאישה, כאזרחית כבת אדם - היא עדיין פה. השחרור זו אינפורמציה תדרית הנמצאת במרכזים הגבוהים שלנו, בנשמה שאנחנו. הוא קיים שם בשקט, מחכה לרגע בו יפתחו לו דלת והוא ינשום לרווחה יחד עם ה