התמרה היא המפתח לחיים חיים

היום חלפה במסך הפנימי שלי מחשבה שאם הייתי מתה היום הייתי רוצה שיזכרו אותי כאישה שהפכה את חייה המאתגרים לחיים חיים רק בעקבות ההתמרה. אין יום שעובר שאיני עוסקת במלאכת ההתמרה. כל יום יש משהו, קטן כגדול, שאני חשה בגופי כעס או עצב או כאב או דכאון או חוסר משמעות . מן הסתם אני חווה גם את הספקטרום של הרגשות החיוביים אך הם קלים יותר להכלה ועשרות שנים של תרגול ויפאסנה = התמרה, עושים את שלהם. כשרגעים אלה נעלמים אני בסדר. היותר מאתגרים להכלה הם הרגשות העזים התוקפים אותי למשל, כשגיליתי לפני מספר ימים כי קיבלתי קנס על מהירות על סך 750 ש״ח. לכל אחד ואחת מאיתנו יש כמה דגלים שאנו נושאות העוזרים לנו להרחיב את כלינו ולהכניס בו עוד ועוד אור. נכון? אחד הדגלים אצלי הוא הכסף. מצע הגידול שאליו בחרתי להגיע עם סיום החודש השלישי להריונה של אימי, עסק בהישרדות וכסף לא גדל על העצים. האווירה בבית התנהלה מתוך חוסר. הפילטרים דרכה אימי ראתה את המציאות הראו לה כמה אין. כמה לא. כמה חסר. כמה צריך עוד ועוד ועוד ועוד ועוד. שום דבר לא סיפק. ועכשיו כשאני כבר גדולה - בת 70 בחודש הבא, אני יותר ויותר מזהה איך ניתן לגדול מהחוסר הזה ולהפוך אותו לאנרגיה מרוממת חיים. כאילו יש לי אופציה אחרת :) הרי זה ברור - לי - כי איני יכולה להמשיך להאשים. ברגע שאני מאשימה אני מתמגנטת לגוף הרוח של היצור אותו אני מאשימה, יוצאת מהסנטר שלי ונכנסת לסטייט של אבודה הנתונה לחסדיו של היצור. העובדה שאימי עשתה את מה שיכלה על מנת לגדל אותי כפי שידעה לא תמיד ממתיקה את הגלולה אך זו עובדה. ולכן, כל פעם מחדש, פעם פעמיים או שלוש בפעמים ביום, מחכים לי רגעים הנושאים בתוכם טריגרים תדריים המוציאים ממני רגשות שליליים דחוסים שהדרך היחידה להפטר מהם היא באמצעות השהות הטוטאלית שלי איתם מבלי לגלוש לשום מסיח דעת שימתיק את הגלולה. 750 ש״ח, על כי נהגתי 117 קמ״ש לשעה. קללה עסיסית יצאה ממני בשאגה שקטה שאף אחד לא שמע. לא מספיק שאיני מרוויחה כסף מהילולת הצפיה הוירלית בציורים הקוליים שאני מציירת ומפרסמת באינסטגראם, המדינה THE STATE כל הזמן בסטייט של גזילה. כך זה מתחיל ודי מהר אני, מי שאני באמת, נכנסת לתמונה. מתבוננת בזועמת ומחייכת בעדנה. את יכולה לשנות את המדינה? שאלה. ״לא״ עניתי בהרכנת ראש מוכרה. הדיסוננס הזה, כל פעם משגע אותי מחדש אך יש בי ידיעה ברורה ומובחנת כי הדרך היחידה להשאר שפוייה היא על ידי התמרה. דהיינו, לנשום, להכנס למרכז הסערה ולהיות עם זה עד שהשיא יגיע והצורה משתנה. שאם לא, זה רק יחמיר ואהיה יותר ויותר עצבנית ויותר מאשימה וכך גם אמשוך אלי אינפורמציה שתגביר את הסצנה היוצרת בי את התחושה שאני כל כך מכירה אותה ש-אין לי מספיק. והכל יקר ואיזה גזל ועוד כל מיני עסיסיים יותר שהדף אינו יכול לסבול. כשכולנו נתמיר, אז באמת נהיה כגוף אחד ונוכל להכתיב את חיינו שלנו בהסכמה.